<h1>התרומה סימנים רמ"א—רמ"ב</h1>
<h2>דף קח:</h2>
תנן פרק שמנה שרצים אין עושין הילמי בשבת. אבל עושין מי מלח וטובל בהן את פתו. ונותן לתוך התבשיל. אר"י והלא הילמי בין מרובה בין מועט. ובגמ' קאמר דר' יוסי לחומרא קאמר. ותניא נמי הכי אין עושין מי מלח מרובין לתת לתוך הכבשים אבל עושין מי מלח מועטין ואוכל בהן פתו ונותן לתוך התבשיל ר"י או' אלו ואלו אסורין. ואלו הן מי מלח המותרין נותן שמן ומלח או שמן ומים ובלבד שלא יתן מים ומלח לכתחלה. ובפ"ק דעירובין (י"ד ע"ב) אמר ר"י אמר שמואל אין הלכה כר"י בלחיים ובהילמי. פי' דמצר' רבי יוסי שני לחיים כל אחד רחבו ג"ט ולא בהילמי. דר' יוסי אסר מים ומלח מועטין כי אם שמן תחלה. אלא הלכה דלחי א' מותר ורחבו משהו. וגם מי מלח מותר במועט. א"ל רב הונא בהילמי אמרת לן. בלחיים אמרת לן. א"ל הלכתא מאי. א"ל פוק חזי מאי עמא דבר. ופירש רש"י דנהוג בלחי אחד רחב משהו דלא כרבי יוסי. וא"כ כ"ש שאין הלכה כר' יוסי בהילמי. דהא לעיל בעי למימר דווקא בהילמי אין הלכה כרבי יוסי. וכיון דמסיק דעמא דבר בלחיים דלא כר' יוסי כ"ש בהילמי. פסק הלכך מותר לעשות מי מלח מועטין כרבנן לערב מים ומלח יחד לתת ולשפוך על עופות צלויין. דהא אין הלכה כר"י בהילמי דאסר כדאיתא פ"ק דערובין. ואפי' לר' יוסי נמי דאסר מים ומלח לכתחלה הלא שרי שמן ומלח יחד. ואחרי כן מים או יין הילכך אפי' לר' יוסי מותר לתת מלח על נתחי עוף ואחרי כן יתן עליהן מים או יין וינענע יחד (עיין בהגהות מיימוניות פכ"ב כ"ו וכ"ז) דטעם הנתחיים ולחלוח שלהם הוי כמו שמן. ובליל פסח שחל להיות בשבת מותר לעשות זמית לערב מים ומלח לעשות בו טבול ראשון דהלכה כרבנן דשרו מי מלח מועטין. דפסקו הגאונים ר' יעקב ורבי יצחק נכדו בן אחותו דאסור לעשות טבול ראשון בחרוסת משום דעיקר מצוה הוא בטבול שני עם המרור וקוד' המצוה אין לו למלאות כריסו מחרוסת אלא לתאבון יאכלנו כמו מצה.
